מהו התאטרון החזותי?

תיאטרון (mind the gap) חזותי / מאת: ד"ר דרור הררי

שפה מעצבת מציאות. בעידן שאחרי ויטגנשטיין, לאקאן, פוקו ואחרים זו כבר הפכה להנחה מקובלת. אז בהנחה שיש בהנחה זו אמת מסוימת הרי ששמו של בית הספר עלול ליצור רושם מוטעה ולהנציח מציאות מעוותת. נוצר הרושם (ובהתאם נבנות ציפיות) ש"תיאטרון", שהוא שם העצם, הוא גם העיקר במובן המעשי, אליו מותאם שם התואר "חזותי" לצורך ספציפיקציה וייחוס תכונה. כלומר על השאלה: מה מלמדים בבית הספר? נשיב באופן טבעי: תיאטרון. ועל השאלה: איזה תיאטרון? נשיב בלי לטעות: חזותי. כאילו שיש כל מיני תיאטרון ופה מלמדים סוג מאוד מסוים – חזותי, שהוא מובחן ומוגדר. (דרך אגב, אם יש שאלה שיכולה להוציא את אנשי התיאטרון החזותי משלוותם היא בדיוק זו המתעקשת: "טוב אז מה זה תיאטרון חזותי?") אם כן היכן פה העיוות? בשפה, כמובן. ראשית, קשה לומר שמה שהשם "תיאטרון חזותי" מתייחס אליו הוא תופעה אמנותית-תיאטרונית ספציפית, אותה ניתן לזהות ולמסמר על סמך קריטריונים מאוד ברורים (לכן, אם שואלים אותך "מה זה תיאטרון חזותי?", עדיף להשתמט ולהשיב "עזוב, זה מסובך", או לחילופין להשתמש בתירוץ כמו "אני ממהר/ת, אבל אולי בפעם אחרת"). וחוץ מזה בפועל, ולמרות שאין לדבר ביטוי דקדוקי, בבית הספר לתיאטרון חזותי ה"חזותי" שווה ערך ל"תיאטרון". בבית הספר מלמדים נושאים הקשורים לתיאטרון באותה מידה שמלמדים נושאים הקשורים לאמנות פלסטית: תולדות האמנות, פיסול, רישום, עיצוב בובות, טכניקות וחומרים, עריכת וידיאו, בנוסף למוסיקה, עריכת סאונד, פלדנקרייז, קומפוזיציות בתנועה ועוד. נדמה לי שאנו מתחילים להתקרב למציאות אותה בית הספר משקף, ושאותה הוא היה רוצה לעצב (פה דרך אגב מעצבים הכל, ובשאיפה גם את המציאות), אם אנו עושים שינוי גרפי קל ומוסיפים קו קטן אך משמעותי ברווח שבין "תיאטרון" לבין "חזותי". הנה כך: תיאטרון-חזותי. כעת יש לנו שני שמות עצם משני קצוות עם מקף שמחבר ביניהם. תתרכזו טוב במקף כי למרות שחולפים על פניו בלי לשים לב, הוא שעושה את כל ההבדל. במקף הזעיר טמון סוד ייחודו של בית הספר.
הצירוף "תיאטרון-חזותי" לא מתייחס לצורה אמנותית ספציפית, יציבה ומוגדרת, כי אם אל סדרה של גילויים פרפורמטיביים שנפרסים על הרצף שנמתח בין הקוטב של "תיאטרון" אל הקוטב של "חזותי". במחשבה שניה צריך לכתוב זאת כך:
תיאטרון―――――――――――――――――――――――――――――חזותי, מכיוון שעל המקף (שרק מגבלת מקום מנעה ממני להאריכו יותר) מוצאות את מקומן אין ספור תופעות שמצד אחד פורצות את גבולותיו של האובייקט הסטטי והנצחי, המצוייר או המפוסל, ומנגד פורצות את גבולות התיאטרון שנתפס באופן מקובל כהוצאה לפועל של מחזה, וייצוגו בחלל ובזמן כאובייקט דרמטי. המקף שהוסף מסמן את הרצף בין הקטבים וגם מרחב כמעט בלתי מוגבל בו נערכים ניסיונות בשפות אסתטיות, טכניקות וסגנונות שונים. ניסיונות אלה יצרו לאורך שנים לא מאוד ארוכות טיפוסים אמנותיים, בני-כלאיים ומוטציות שכמספרם כך גם מספר השמות שניתנו להם: ציור-פעולה, סביבה, מיצב, מיצג, הפנינג, פלוקסוס, מוסיקה-פעולה, שירה-מופע, תיאטרון של חפצים, תיאטרונמחול, תיאטרון-פעולה, תיאטרון של דימויים, תיאטרון של חזיונות, תיאטרון חדש, תיאטרון של אמצעים מעורבים, תיאטרון של ציירים, פרפורמנס ארט, אמנות חיה, תיאטרון פיזי, תיאטרון-פרפורמנס, מולטימדיה, אינטרמדיה וכמובן...תיאטרון חזותי. אם אפשר להצביע על איזשהו מכנה משותף לכל הווריאנטים האלה, פרט להיותם בינתחומיים (ולכן בלתי ניתנים לתיחום), הרי שזוהי הפרפורמטיביות שלהם. בפרפורמטיביות כוונתי לכך שהם תלויי מרחב וזמן. הם (פשוט) מוצגים/מתרחשים.
בית הספר לתיאטרון-חזותי ממשיך מסורת צעירה יחסית שאת ניצניה הרעננים והמרדניים אפשר לזהות פוקעים כבר באמצע המאה ה-20. זה אמנם במאה הקודמת ואפילו במילניום אחר, אבל במושגים היסטוריים זה בערך אתמול. פחות או יותר מאז אנו עדים למגמה הולכת ומתרחבת של האמנויות הפלסטיות, הספרותיות ואפילו הבימתיות (ולמעשה של התרבות בכלל), להתממש כאירוע חי, כפרפורמנס, ולא כאובייקט (לפחות בתחילה ניתן היה לקשור מגמה זו לחוסר השקט הקיומי אליו נקלע הסובייקט המודרני לאורם של אירועים היסטוריים שהפכו את עולמו לבלתי יציב ומעורר חרדה, הפעולה והנוכחות הבימתית היו ביטוי של "אני קיים". בינתיים נוספו גורמים נוספים). כלומר, אם עד אמצע המאה ה-20 תהליך היצירה נטמע בדרך כלל לתוך "עבודת האמנות" (work of art) המקודשת ונמדד על-פי מידת הצלחתו להתממש כיצירה מוגמרת, אוטונומית ונצחית (וכזו שניתן לקטלגה על –פי קריטריונים אסתטיים מקובלים), הרי שהשינוי חל בתפיסת האובייקט כשריד של תהליך יצירתו, ובכל מקרה כמנגנון ותוצר של פעולה ("כאן ועכשיו", בעולם, בחומר, על הצופה). ג'ורג' מתיו הצרפתי, אמני קבוצת גוטאי היפנים, אמני הריאליזם החדש בצרפת, אמני הסביבה, האדמה, ההפנינג, הפלוקסוס והמיצג הציבו אתגר לקִטלוּג האסתטי הסטנדרטי כשהחליפו אובייקט בפעולה. הם יצרו קטגוריה אסתטית משותפת לכל האמנויות, שכן אפילו הציור, הפיסול והשירה החלו להתממש כביצוע, התרחשות, מופע, performance. אמנים אלה חוללו בעולם האמנות שינוי מהותי ותכליתי אשר חייב הערכה מחדש של פרדיגמות ביקורתיות מסורתיות. הפרפורמנס מטשטש הן את הגבולות המבחינים בין תחום האמנות לתחום המציאות, והן את הגבולות המדיומליים המבדילים בין קטגוריות אמנותיות; כלומר, בין אמנויות ביצועיות (performing arts) שקיבלו מעמד לגיטימי בתרבות כ"מופע" (כגון דרמה, מוסיקה ומחול), לבין אמנויות חזותיות או ספרותיות שמייצרות אובייקטים או "עבודות אמנות".
בבית הספר לתיאטרון-חזותי אנו מכבדים ומחבקים מסורת זו שמציעה חלופה לגישות המסורתיות של יצירת אמנות והוראתה. אנחנו רואים בחלופה זו גם תיקון מסוים לעיוותים שהשתרשו בתרבות המערב, בתפיסת האמנות וביחס לאמנות, וגם אפשרות להפיח בגוויה הממוסחרת שריח של רקב וממון נודף ממנה חיים חדשים שיצדיקו את קיומה.
בבית הספר לתיאטרון-חזותי אנו שמים לב במיוחד לרווח ולאפשרויות שהוא מזמן (we mind the gap).
תיאטרוןחזותיתיאטרוןחזותיvisualtheatreתיאטרוןחזותיtheatreחזותי השאיפה היא לתיאטרון-חזותי שהוא קודם כל פרפורמנס ורק אחר כך ייצוג של משמעות. תיאטרון-חזותי שמדגיש את הממד הצורני והחושני על פני האנליטי, מעורר את הדמיון אבל גם מעודד ריבוי של קריאות ופרשנויות. תיאטרון-חזותי שמייצר חוויה רב-חושית ומכוון את תשוקתו של הצופה אל האובייקט התיאטרוני המיידי ולא הרעיוני – זה שמתקיים "כאן ועכשיו" במרחב ובזמן, מורכב מתנועה, צורות, צבעים, צלילים ומילים, בלתי צפוי ועם זאת מעורר אסוציאציות רדומות והקשרים חבויים.
אבל כדי להכניס דברים לפרופורציה, ושלא חלילה ישמעו כמניפסט אמנותי-אידיאולוגי (אנחנו מתנגדים למניפסטים באופן עקרוני) חשוב להוסיף: תיאטרון-חזותי הוא אפשרות (ישנן נוספות) להביע, ליצור, לחוות, להיות בדיאלוג עם מה או מי שרוצים להיות אתו בדיאלוג במרחב ה"דמיוני" (imaginary) בתוכו מקופלת חלק מן המציאות האנושית שלנו. זו דרך אחרת להסתכל עליה, לחוות ולהבין אותה. אפשרות שנדחקה על-ידי צורות הייצוג המוסדרות, הקונבנציונאליות של הסדר הסימבולי שחוקיו מעצבים את קיומינו ומעניקים לו משמעות. מצד אחד, לצעוד אל תוך המרחב ה"דמיוני" בתוכו פועל התיאטרון-חזותי אינו דבר פשוט, ולמי שחייב להבין זה אף קשה כפליים (ב"דמיוני" מותר להשתגע, לפרק חוקים ולשחק אתם, לא להבין). בניסוח אחר, החוויה שמזמן לנו התיאטרון-חזותי דורשת ויתור, פתיחות ולעיתים גם מאמץ. מצד שני, לא כל תיאטרון-חזותי הוא תיאטרון-חזותי טוב, כזה שמרתק, מעורר את דמיוננו ומרגש אותנו. כשהוא לא כזה מותר ועדיף לראות סרט טוב בקולנוע. אבל סרט טוב, בלי מקף.